פרסומת

לדף הבית

בני נח לא נצטוו על השיתוף. אבל אתם יהודים, אז שתפו בכל הכוח!

מסכת (ע)לבונ(ות), מאת אברהם יערי, 1962

המחבר הוא ככל הנראה הרב אברהם הוכוולד (יערי) שהיה מעילויי ישיבת 'חברון' בזמן שחיבר את המסכת. את רוב חייו הבוגרים עשה ברבנויות בקהילות גרמניה (צפון הריין). נפטר בסביבות 2005. חיבר גם ספר בגרמנית על ההומור היהודי, בשם "כשהרבי צוחק".
המסכת עוסקת בפרשת לבון שהסעירה את המדינה בשנות השישים.
המסכת כתובה בכתב יד, והוצאה בדפוס צילום. בשער המסכת מופיע: מסכת (ע)לבונ(ות) עם פרוש רשמי ותוספות יוקר. 




המסכת מכילה 10 עמודים. להלן תצלום העמוד הראשון. מטעמי זכויות יוצרים לא ניתן לפרסם כאן את יתרת המסכת.

והנה חומר רקע על פרשת לבון (המכונה גם העסק הביש) עבור צעירים שבינינו:
"העֵסֶק הַבִּיש" הוא כינוי שניתן לאחר מעשה לפעולת טרור במסווה (דגל כוזב) שבוצעה במצרים על ידי ישראל. הפעולה הוסוותה כך שיתקבל הרושם כאילו בוצעה על ידי ארגון טרור מצרי. בעת תכנון הפעולה וביצועה היא נקראה "מבצע סוזנה". עקב חשאיותה לא דובר עליה במפורש, אלא רק בכינוי הקוד "העסק הביש". כשלונה של פעולה זו עמד על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביא לשורת משברים פוליטיים בישראל, שזכו לכינוי הכולל "פרשת לָבוֹן" או בפשטות "הפרשה".
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 הכשיר והפעיל המודיעין הצבאי הישראלי, לימים אמ"ן, חוליית ריגול במצרים, מקרב היהודים המקומיים. החוליה פעלה במסגרת יחידה 131, שיועדה לפעולות ריגול במדינות ערב. את החוליה הקים שליח המודיעין אברהם דר, שהגיע למצרים באפריל 1951 במטרה לגייס צעירים מתוך תנועות נוער ציוניות במצרים. דר חזר לישראל לאחר ארבעה חודשים, והפיקוד על החוליה נמסר לסא"ל מרדכי בנצור, מפקד יחידה 131. לדברי דר, מטרת הקמת הרשת הייתה הפלת משטרו של פארוק הראשון מלך מצרים, שהיה עוין לישראל, במטרה להעלות משטר שיהיה נוח יותר לישראל, ומתוך מחשבה שהדבר ישרת גם את מצרים. הרשת המשיכה לפעול גם לאחר שמשטרו של פארוק הופל על ידי קצינים מצרים. בפרק הזמן שמאז הקמתה ועד להפעלתה, הייתה מרביתה של הרשת "רדומה", כיתר הרשתות של יחידה 131, שיועדו להפעלה בעת מלחמה כוללת, ואנשיה אף הגיעו לאימונים במדינת ישראל. במאי 1954 הטיל מרדכי בנצור את הפעלת הרשת על אברי אלעד, שגויס בספטמבר 1952, והחל בתפקידו במצרים בסוף יוני 1954.
שיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה, בתחילת שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ, גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי את החוליה של אברי אלעד, שהורה לאנשיו להתחיל בפעולות חבלה. ב-2 ביולי בוצעה הפעולה הראשונה: אנשי הקבוצה הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 בחודש בוצעה הפעולה השנייה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית תוזמנה ל-23 ביולי, יום השנה למהפכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. פעולה זו נכשלה על מדרגות קולנוע "ריו", כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנזון, שנעצר במקום. באף אחד מהמקרים לא גבו פעולות החבלה הללו קורבנות בנפש.
מכיוון שהמידור בקבוצה לקה בחסר, נעצרו בזה אחר זה חברי התא מאלכסנדריה, ואחריהם גם אנשי התא הקהירי. 13 חברי החוליה נלכדו בחודש אחד, יולי 1954, והועמדו לדין (ולכן כונו בישראל בשם "נידוני קהיר"). היחיד שלא נעצר היה אברי אלעד, שהצליח להתחמק בטיסה מסחרית ממצרים. מאיר מקס בינט, שהמצרים טענו שהיה ראש החוליה, היה למעשה איש מודיעין ישראלי שפעל במצרים בנפרד מאנשי החוליה, וכנראה נתבקש רק להעביר כסף לאנשי החוליה. לאחר חמישה חודשים של עינויים וחקירות, התאבד בינט בכלא המצרי ב-21 בדצמבר 19544.
חברי החוליה נשפטו בבית דין צבאי מצרי. המשפט החל ב-11 בדצמבר 1954. אב בית הדין היה יוסוף דיגווי, אשר מונה כשנתיים לאחר מכן, ב-1956, למושל רצועת עזה, במקום הגנרל עגרודי, ונפל בשבי ישראל במבצע קדש. ב-27 בינואר 1955 ניתנו פסקי הדין הבאים:
  • ראשי החוליות, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה ב-31 בינואר.
  • ויקטור לוי, רוברט דסה ופיליפ נתנזון נידונו למאסר עולם.
  • מרסל ניניו נידונה למאסר של 15 שנה, העונש החמור ביותר שהוטל על אישה במצרים עד אז.
  • מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נידונו למאסר של 7 שנים.
  • אלי נעים וצזאר כהן זוכו.
הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי "העסק הביש", ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא זה במילות קוד וברמזים בלבד. אפילו בשנת 1967, 13 שנים לאחר האירוע, תיארה אותו האנציקלופדיה העברית במילים הסתומות: "פעולה ביטחונית, מפוקפקת מבחינה מדינית ומוסרית, שנערכה בצורה כושלת בקיץ 19544 בחו"ל ושעלתה בחייהם של כמה יהודים, גרמה נזק מדיני לישראל ופגמה בכבודה". לדברי עורך האנציקלופדיה, ישעיהו ליבוביץהצנזורה הפעילה לחץ על האנציקלופדיה בעניין תוכנו של ערך זה. סגן שר הביטחון, צבי דינשטיין, הכחיש דברים אלה, וטען שהצנזורה הביאה לתיקונה של מילה אחת בלבד.
ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, לא היה מעורב בפעילות הזו ולא ידע עליה אף זמן מה אחרי הכישלון והמעצרים, בעוד שהרמטכ"למשה דיין, הצליח להתחמק מקישור אליה כי שהה בחו"ל בתקופת הפעולות. הראשון שניסה לברר מי אחראי לתסבוכת זו היה שרת, שמינה לשם כך ועדת שניים, ועדת אולשן-דורי, שכללה את נשיא בית המשפט העליוןיצחק אולשן, ואת הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון, עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו". בעקבות פעילות הוועדה, התפטר מתפקידו שר הביטחון דאז, פנחס לבון, אף שטען כי לא נתן את ההוראה.
אברי אלעד, מפעילן הישראלי של החוליות במצרים, שכונה "האדם השלישי", הואשם שפעל כסוכן כפול, והסגיר את אנשיו למצרים. במהלך משפטו, טען שבצה"ל זויפו מסמכים, וניתנו עדויות שקר במטרה לטייח את האחריות לעסק הביש. טענה זו החלה ויכוח פוליטי נוקב בשאלת האחריות לפעולה זו, ויכוח שזכה לכינוי קוד - "הפרשה", ולאחר מכן "פרשת לבון". השאלה שייצגה ויכוח זה במלוא עוזו הייתה "מי נתן את ההוראה?".
לאחר התפטרותו של לבון בפברואר 1955, התמנה בן-גוריון לשר הביטחון במקומו, ולאחר מכן נבחר מחדש גם לתפקיד ראש הממשלה. כותב דוד בן-גוריון בספרו  "דברים כהוויתם":
"עד שנת 1960 לא הגיע אלי שום הד מ'פרשת 1954' ... ביום 5.5.1960 בא אצלי לבון ואמר לי ששמע ... כי זויפו תעודות בצה"ל... מיד הטלתי על מזכירי הצבאי לבדוק העניין "
בן-גוריון מוסיף כי ביקש גם הקמת ועדת חקירה בעניין "האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש", "ועדת כהן", שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל. לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן-גוריון את ביטולה. בשובו לישראל, נפגש לבון עם בן-גוריון ביום 26 בספטמבר 19600, ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב ואמר לו: "פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך". לבון פירש זאת כהתחמקות, ותקף בחריפות את שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר", בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין של צה"ל. גיבלי טען שקיבל הוראה בעל פה משר הביטחון, לבון. ועדת בירור שמינה הרמטכ"ל חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון, אך בן-גוריון דחה ממצאים אלה.
באוקטובר 1960 הגיעו הדברים לידי כך שבן-גוריון סבר כי יש לחקור את הפרשה באמצעות ועדת חקירה משפטית, בעוד שצמרת מפא"י סברה כי יש לסיים את העניין. אשכול חתר להביא לפשרה, ולסיים את העניין מבלי שחקירתו תמצה את פוטנציאל ההרס שלה. בן-גוריון, מצדו, היה נחוש למצות את החקירה עד תום. שתדלנותו של אשכול הביאה להקמת "ועדת השבעה" – ועדה של שבעה שרים מכל מפלגות הקואליציה. הוועדה כללה את שר המשפטים פנחס רוזן, נציג המפלגה הפרוגרסיבית שכיהן כיו"ר הוועדה, ואת השרים לוי אשכול ובכור-שלום שטרית נציגי מפא"יישראל ברזילי נציג מפ"םיצחק בן-אהרן נציגאחדות העבודהמשה חיים שפירא נציג המפד"ל ובנימין מינץ נציג פועלי אגודת ישראל. בן-גוריון נמנע מלהגיע לישיבת הממשלה שבה הוחלט על הקמת הוועדה, אך קיבל את עצם הקמתה, אולם לא הכיר בסמכותה כוועדת חקירה שמתפקידה לקבוע עובדות בדבר זכאותם או אי-זכאותם של לבון או של בנימין גיבלי.
ב-25 בדצמבר 1960 הגישה ועדת השבעה את מסקנותיה, שבהן נקבע פה-אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואף לא ידע על הפעולה במצרים. אלו הסתמכו, בין היתר, על הודאת המזכירה דליה כרמל, כי זייפהמסמך המזכה את ראש אמ"ן גיבלי, ומטיל את האשמה על פנחס לבון, וזיכו את לבון מכל אשמה. על פי הסופר שבתי טבת בספרו "עונת הגז", חילוקי הדעות בין אשכול ובין בן-גוריון בעניין זה נבעו מן העובדה כי  המזכירה דליה כרמל הייתה באותו הזמן ידידתו האינטימית של אשכול, וסיפרה לו כי אכן זייפה את המסמך, לדרישת גיבלי (בוועדה טענה כי זייפה את המסמך, ולאחר מכן חזרה בה בחקירת המשטרה), וכך היה אשכול משוכנע כי גיבלי פעל מאחורי גבו של לבון. בן-גוריון – שאשכול לא גילה לו את המקור שלפיו קבע את עמדתו – שהיה יריבו המפלגתי של לבון, היה סבור כי אין לחייב אדם או לזכותו שלא על פי הליך משפטי או ועדת חקירה משפטית.
אי קבלת מסקנות ועדת השבעה התפרשה על ידי רבים כהטלת דופי בשבעת השרים (ובראשם אשכול) אשר ישבו בוועדה, דבר שהיה עלול להביא לסופם הפוליטי של שרים אלו, רובם בני "דור הביניים" במפא"י.
בן-גוריון, שלא הכיר עקרונית בסמכותה של ועדת פוליטיקאים לחרוץ דין אדם לשבט או לחסד, לא קיבל ממילא את מסקנות ועדת השבעה, וב-31 בינואר 1961, לאחר חודש רצוף סכסוכים ועימותים, הגיש את התפטרותו לנשיא המדינה.

בן-גוריון לא הסכים לכך שוועדת שרים תיתן זיכוי לשר, ודרש שקביעה כזו תיעשה על ידי ועדה משפטית. לפי דרישתו, עד לבירור כזה לבון יודח מהזירה הפוליטית, ותישאר בתוקפה קביעת ועדת אולשן-דורי שפסקה על תיקו (אי-הכרעה הנובע מחוסר במידע). בציבור נוצר הרושם כאילו בן-גוריון רואה בלבון אויב אישי, ורודף אותו על לא עוול בכפו. מרכז מפא"י שהתבקש להכריע בסכסוך זה, קיבל את דרישתו של בן-גוריון, והדיח בשנת 1961 את לבון מהתפקיד שבו נשא באותה עת, מזכ"ל ההסתדרות, ומחק את לבון מרשימת מועמדי המפלגה לכנסת. אומנם בן-גוריון דרש את הדחתו של לבון, אך אשכול גם הוא ביקש להדיח את לבון מהמפלגה. ללא שיתוף הפעולה בין השניים ככל הנראה ההדחה לא הייתה מתרחשת.

דרישתו של בן-גוריון לוועדת חקירה משפטית והתנגדותו העקרונית לתעודת זיכוי הניתנת לפוליטיקאי על ידי ועדת פוליטיקאים, לא הייתה מובנת לציבור באותה עת ו"הפרשה" (או, כפי שכונתה, "פרשת לבון") פגעה ביוקרתו של דוד בן-גוריון, וכנראה, הייתה בין הגורמים שהניעו אותו להתפטר מראשות הממשלה, בשנת 1963, תוך שהוא מדגיש שהתפטרותו היא "בשל סיבות אישיות שאינן קשורות לשום בעיה ממלכתית". הוא המשיך להיאבק על דעותיו, ובפרט תקף את יורשו, שנבחר לתפקיד על-פי המלצתו, לוי אשכול.

אין תגובות:

פרסום תגובה

כאן ניתן לכתוב הסכמות, קושיות, חידושי תורה על הדפים או סתם תגובות והערות...